וואי וואי… אני מודה, אני חוששת מהמעבר של שוןשון מגן פרטי, אינטימי, בו קיבל יחס חם, אישי ומכיל לגן עירייה בו הם כמעט שלושים ילדים שהרוב גדולים ממנו בשנה! אני ברגעים אלו חזרתי מאסיפת הורים בגן, שאגב, הגן נמצא ממש מתחת לבית שלנו, הליכה של דקה ברגל (אפילו לא חוצים כביש!) אבל עזבו את זה, חזרתי קצת שוקיסטית. בעיניי, הילד שלי עדיין הבייבי שלי. אני גם מרגישה שהטיימינג לא הכי טוב. אבל יש דברים שכתובים מלמעלה ולא תלויים בי, אבל עדיין, אני האמא ואני מרגישה אחריות גדולה. מרגישה סוג של אשמה, שהפלתי עליו יותר מידי דברים בו זמנית. גם הבאתי לו אח (ריו זה החיים!) והוא הפך בן רגע ל״אח גדול״, גם עברנו דירה, גם הוא נגמל מחיתולים וגם עובר לגן של גדולים וכל זה תוך 3 חודשים. 3 חודשים שמצד שני, אפשר לראות את ההתקדמות וההתפתחות שלו, לטובה. הדיבור נפתח לו ממש, הסקרנות שלו כלפי דברים מדהימה אותי, הדאגה שלו כלפי ריו מרגשת אותי, הוא משתף וחולק, האינטליגנציה הרגשית שלו מאוד גבוהה ואני רואה את זה בעיקר בסיטואציות עם חברים, אני אוהבת לצפות מהצד על ההתנהגות שלו והכי מכל החום והאהבה שהוא מרעיף על כל מי שמשקיע בו. ומשקיעים בו.
סבתא יהודית נגיד, היא האהובה עליו, המועדפת עליו, הנאמבר וואן שלו. היא קונה לו, מעשירה אותו, מרצה אותו מגניבה לו מידי פעם ביצות הפתעה וכאלה. סבתא זה סבתא ולמדתי לקבל את זה- היא המפנקת, אני המחנכת, זו שצריכה להציב גבולות. יותר נכון, ודים. זה גם יותר קל לו, זה חלק מהמנטליות שלו. להיות יותר נוקשה. לי אישית זה מאוד קשה, ואני עובדת על זה עם עצמי. לפעמים אני מרגישה שאני צריכה להיות יותר חזקה מול שון, אבל דמעה אחת שיורדת לו או חיוך אחד שלו ושהוא מנסה להתחבב עליי ומחבק ומנשק אני מתרככת כמו מרגרינה. הילד הזה כובש אותי. מקווה שיכבוש גם את הגננות, הסייעות, הילדים בגן. אז נחזור לזה רגע?!
מאוד השתדלתי במהלך החופש לעשות לו הכנה מוקדמת. דיברנו הרבה בבית על המעבר ל״גן של גדולים״, קנינו ביחד המון משחקי חשיבה ויצירה שנזמין חברים חדשים מהגן אלינו הביתה… אני ממש מקווה ששון לא ירגיש שהוא נזרק למים עמוקים… זה קטע, בגן עירייה כל אחד מביא קופסת אוכל מהבית ויש צהרון שזה בכלל צוות אחר, הכל שונה והכל חדש.
אני ממש בסערת רגשות, מצד אחד אני שמחה, הילד שלי גדל וכולי בהתרגשות וציפייה, מצד שני המון חששות… בעיקר היום הראשון מלחיץ אותי, השבוע הראשון יותר נכון… זה מאוד אינדיבידואלי ותלוי ילד, כל ילד וקצב ההסתגלות שלו… ומסיפורים בגינה, שמעתי אימהות שאמרו שאצלם זה עבר חלק (אמן וגם לנו!)
מה שכן, חשוב מאוד לא לשדר לילד פחד. התפקיד שלנו, ההורים, להיות שלמים עם ההחלטה שלקחנו, במקרה שלי זה לשלוח את שון לגן עירייה ולא להשאיר אותו עוד שנה בפרטי, אני ביררתי על הגן ואני מרגישה שבחרתי נכון עבור הילד שלי. ברגע שאנחנו נשחרר ונשדר רוגע וביטחון, זה מה שהילד שלנו יספוג. והפוך. אם אבוא עם ספקות וחוסר ביטחון, זה מאוד יקשה על שון. אני ממש עובדת על עצמי, אני צריכה תמיד לזכור, וגם אתן אימהות, שכניסה לגן זה מעין מקפצה עבור ההתפתחות של הילד. הוא ילמד לתת אמון לאנשים אחרים, להיות עצמאי יותר, לתפקד וליהנות בסביבה זרה, שלא רגיל אליה, עם חברים חדשים, לשתף ולחלוק משחקים, הוא יפתח יכולות קוגניטיביות, חברתיות, שפתיות, מוטוריקה עדינה וגסה וכמובן עולם הרגש.
אז נכון, יהיה לא קל, לשנינו, לכל אחד קשה בהתחלה במסגרת חדשה אבל בואו נאמין בילדים שלנו, ניפרד מהם לשלום בחיבוק ונשיקה, להגיד ״אמא תחזור יותר מאוחר לקחת אותך״ להסתובב וללכת. זה יהיה קשה, ובטח שמתחיל הבכי. אבל חייבים להיות חזקים, המלצה שלי לא לחכות מחוץ לדלת לשמוע את הילד שלך בוכה, זה קורע לב, וכל דקה נראית כמו נצח וזה באמת כמה דקות ואז הם שוכחים.
שיהיה בהצלחה ובקלות לכולם, לקטנטנים שלנו וגם להורים!!!
תעדכנו איך עבר morsilver@
נשיקות.
