אולי יעניין אותך..

זוגיות בצל הקורונה

שלום לכולם, שמי אמית גוטריימן, אני יועצת זוגית מוסמכת המתמחה בתחום של זוגיות עם ילדים וזוגיות בטיפולי פוריות. כמו כן, אני אשת חינוך, בעלת תואר

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print

חופשת לידה היא לא באמת חופשה!

היי אימהות אהובות,

שמי אמית גוטריימן ואני מכריזה בזאת שאני לא אישה של 'חופשת לידה'.

אחרי שנגולה האבן מליבי, אספר לכם קצת על עצמי לפני שאמשיך ואפרט בנושא.
אז כמו שכבר כתבתי, שמי אמית, בת 29, אמא לאמרי בן השנתיים וחצי ונוגה בת השנה.
אשת חינוך במקצועי, בעלת תואר ראשון בחינוך לגיל הרך במכללת 'סמינר הקיבוצים', יועצת זוגית מוסמכת (מטעם מכללת 'עידן ההורות') ומרצה בנושא זוגיות והבניית תקשורת.

אז אחרי שקצת הכרנו, בואו נפתח את הנושא של 'חופשת לידה'.
מה דעתכם על השם שנתנו לאותם חודשים שאנחנו עם הבייביז בבית?
החודשים הראשונים של חייהם…
אז בואו אספר לכם קצת על החופשת לידה שלי.
מחפשת את המילים הנכונות שיתארו אותן. חושבת שהמילה 'מאתגר' תענה על הנדרש.

עם נוגה הייתי בחופשת לידה 8 חודשים, כן כן, 8 חודשים.
לא מבחירה האמת, נוגה הגיעה לגיל חצי שנה בחודשי הקיץ, מה שמנע ממני להכניס אותה לגן.
בחודשים הללו, למדתי לא מעט על השוני בין האמהות, אבל העיקרי שבהם הוא: שהעולם מתחלק לשניים- חצי אחד מכיל את האימהות שרק סופרות את הדקות עד ש'חופשת' הלידה נגמרת (כמוני), ואילו החצי השני מכיל נשים שאוהבות את ה'חופשה' הזאת, את החודשים הללו ושכלל לא ממהרות לחזור לעבודה.
לא יודעת למה, אבל האמהות הללו היו אלו שהקיפו אותי.
אמהות שלידן הייתי מתכווצת ומרגישה חוסר נוחות. שהיו שמות לי מראה של כל מה שאני מפחדת להודות שאני: אמא שרוצה לחזור לעבודה, שאוהבת את החיים האינדיבידואלים שלה לא פחות מאת חיי האימהות, שצריכה את החופש (האמיתי).
הרבה פעמים זה גרם לי להרגיש אמא לא טובה (ואני עדינה בתאור שלי).
כל סיטואציה שהרגשתי מחנק ושהדמעות עולות לגרון כי רק רציתי לחזור לשגרת חיי, מצאתי את עצמי חושבת על אותן אמהות ומיד המצפון היה מתחיל לדבר איתי: "איך אני מעזה להעלות מחשבות כאלה?",
"זה הדבר הכי יקר לך  בעולם, איזו מן אמא את?".
אבל זה היה חזק ממני. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד.
הפכתי לרוח של עצמי. הייתי אמית, אמא של נוגה ואמרי, אשתו של אדיר, אבל לא הרגשתי 'אני'.
הצרכים שלי נדחקו הצידה.
היום שלי התחלק לבוקר- צהריים שהיו מוקדשים לנוגה, אחר הצהריים מוקדש לאמרי (כמה שיכולתי, עם העזרה הרבה שהייתה לי, תודה לאל, אחרת באמת לא יודעת איך הייתי שורדת) וכשהיה מגיע הערב- הייתי 'מתרסקת'.
זה לא שלא  ניסיתי להחזיר את השליטה לחיי, באמת!
קבעתי עם חברות, תכננתי לעשות הליכות, לצאת לבלות…
אבל כשהשעון היה מראה 19:00, אדיר נכנס הביתה מהעבודה, כל מה שרציתי זה  "לזרוק" עליו את שני הילדים ולהתרסק על הספה.
שקט. זה כל מה שרציתי! כמה דקות של בהייה בתקרה. בלי בכי, בלי משימות. רק בהייה.

שלא תבינו לא נכון, היו לי רגעים של אושר.
השתדלתי למלא לי את הזמן כמה שיותר. נרשמתי לכל חוג אפשרי, רק לצאת מהבית.
היינו בחוג התפתחות מגיל 0-3 וכשהוא נגמר מיד נרשמתי לחוג המשך.
היינו בחוג שחיית תינוקות וחוג עיסוי (רק לסבר את אוזניכן, הייתי בחוגים האלה עם הבן הגדול שלי, יכולתי להעביר בעצמי חוג עיסוי, ובכל זאת לא ויתרתי).


הצורך לקום, להתלבש, אפילו לשים מסקרה וקצת סומק ולצאת.
העובדה שנוגה ילדת חורף לא הקלה על המצב- החוגים לרוב נפלו על ימים גשומים, אבל עם כל הסירבול, קמתי ויצאתי.
הצורך להיות בחברת אימהות נוספות שעוברות פחות או יותר אותו דבר כמוני, מנחמת.
לשמוע צרות של אמהות נוספות, לגמרי ענה אצלי על הפתגם ״צרת רבים- חצי נחמה״.
הלכתי להמון הרצאות שכללו הגעה עם תינוקות. כל מקום שהכיל אמהות, היווה עבורי טיפול פסיכולוגי והייתי צמאה לזה.
אני פחות בן אדם שיורד לטייל עם העגלה לבד עם עצמו.
אני בן אדם מאוד זוגי, חברותי, תמיד מחפשת חברה ואנשים.
תשלבו את זה עם ימים גשומים, בלי החוגים וההרצאות הייתי מוצאת את עצמי לרוב בוהה בקירות.
מה גם, שגיליתי שכל חוג רק מקרב אותי לנוגה, מעמיק את הקשר בינינו. שינוי המקום והאווירה פתח לי את הלב להכיל את כל הקסם שיש באוצר הקטן שנמצא מולי.

השתדלתי ברוב רגעי המשבר, להסתכל על החיוך שלה ולהזכיר לעצמי שאני עוד אתגעגע לזמן שהוא רק שלנו. ברגעי הבכי (שלי, לא שלה), הייתי מחבקת אותה ושרה לה את השיר ״קחי לך״ של ריטה ומשי קליינשטיין, השיר שלנו, ששרתי לה עוד מהימים שטיילה לי בבטן, כדי להזכיר לעצמי שאלו רגעים חד פעמיים.

אז לא, אני לא כותבת את זה כדי להתמרמר, אני כותבת את זה כי אני רוצה לפנות לאותן אמהות שמזדהות עם מה שכתבתי כדי להגיד להן: אתן בסדר, אתן אמהות טובות. זה בסדר שאתן רוצות לשמור ולשמר את מי ומה שאתן, בתוך כל ה"כאוס", בין הטיטולים, הגרעפס וההרדמות.
לפעמים, בלב, אתן חולמת על הבוקר שתקומו, תתלבשו, תתאפרו ותצאו לעבודה. שהילדים יהיו בגן ויהיה לכן  זמן לקפה, שתדברו  על נושאים נוספים חוץ מהילדים וזה בסדר.
ובבקשה! אל תתנו לאף אחד לשכנע אתכן אחרת!
אני מרשה לעצמי לכתוב פה- אני אמא טובה.
אני אוהבת את הילדים שלי בעוצמות שמילים לא יכולות לתאר. כל בוקר אני מודה לאלוהים על ששלח אותם לחיי.
אני פשוט אוהבת גם את החיים שלי, את הזוגיות שלי, את החברות שלי, העבודה שלי ואת הזמן שהוא רק שלי.

כן ולא תאמינו, למרות הכל, יום לפני שחזרתי לעבודה והילדה שלי נכנסה לגן התהפכה לי הבטן ופתאום לא נשמתי.
לרגע רציתי שתמשיך להישאר רק שלי,  כי רק אני יודעת מה היא צריכה ומה טוב לה.
אף אחד לא יבין אותה כמוני. היא שלי.
הדמעות עלו לי לגרון (שוב, אולי אני רגישה מידי?! אולי עדיין הורמונלית?!). ישבתי והסתכלתי על כל התמונות שצילמתי בחופשת לידה, על הרגעים היפים,כמובן, (כי מי זכר לצלם את הרגעים הפחות טובים?!) והתענגתי עליהם.

דפדפתי והודיתי לאלוהים על כל רגע שעברנו יחד, אבל באותה נשימה גם הודיתי לו על העבודה המספקת שאני עומדת לחזור אליה, על החיים והשגרה שעומדים להגיע. כשלרגע נזכרתי בכל אותן ביקורות שקיבלתי על זה שמכניסה אותה לגן,
דאגתי גם להזכיר לעצמי שאמא מאושרת היא אמא טובה יותר!
זה כלל מפתח אצלי תמיד, רק שתדעו.
לכל אחת נכון משהו אחר אבל בסופו של דבר, כולנו עושות את הכי טוב שאנחנו יכולות, אנחנו נותנות מעצמנו את המקסימום וגם ברגעי משבר, אנחנו עומדות על הרגליים כמו לביאות ונלחמות על הגורים שלנו. וזה בסדר, אני לא מושלמת.
תודה לאל שאני לא מושלמת.

והנה הטיפים שלי לעבור את 'חופשת הלידה' בשלום:

  1. צאו מהבית! חוגים, הרצאות, ימי כיף עם הבייבי. כמה שיותר אמהות ככה יותר טוב. הסיכוי שתתחברו לאמא שתזדהה אתכן הוא גדול, זה לא שאתן יוצאות לחפש חברות חדשות, אתן פשוט צריכות אוזן קשבת, מכילה ולא שופטת, ושם זה המקום.
    מה גם שהרווחתן לצאת מהפיג'מה, להסתרק ואולי אפילו למרוח מסקרה ותרגישו הכי רעננות שיש.
  2. תמצאו משהו שעוזר לכם לצאת מרגעי משבר. אחותי כל פעם הייתה בהלם ממני איך אני מצליחה לשיר להם כשהם צורחים, הסברתי לה שהשירה מרגיעה אותי, אמא רגועה משמע ילד רגוע.
    תשירו/ תספרו סיפור/ תדברו עם עצמכן על משהו טוב שקרה, כל דבר שיעזור לכן לא להיכנס להיסטריה יחד עם התינוק.
  3. תזכירו לעצמכן שזה זמן שלא חוזר. נכון שבאותה שנייה אתן רק סופרות את השניות עד שייגמר, אבל בדיעבד, כשהם יכנסו לגן, אתן עוד תתגעגעו.
  4. והכי אבל הכי חשוב בעיני, אל תתביישו לבקש עזרה! ואם מציעים?! חבקו אותה בשתי ידיים.
    אתן עייפות, רעבות, מותשות וזקוקות לזמן לעצמכן. מספיק שתעשו מקלחת טובה, תצאו לסיבוב עם הכלב, תצאו לעשות ציפורניים, לא יודעת כל אחת והקטע שלה, הרווחתן משהו לנשמה. בשביל זה יש חברים, משפחה. זה לא אומר עליכן שום דבר בתור אמהות, קצת זמן איכות עם הבעל ישמור לכם על זוגיות בריאה, וקחו טיפ מיועצת זוגית- זוגיות יציבה שומרת אותנו יציבות. אז כוס יין במרפסת או סתם הליכה בשכונה רק יעשו טוב לכולם.

כי זוכרות מה כתבתי למעלה…??? אמא טובה היא אמא שטוב לה.

שלכן, אמית.

מוזמנות להצטרף לעמוד הפייסבוק שלי ״האמת שבזוגיות- ייעוץ זוגי והבניית תקשורת״.

 
וכמובן אם בא לכן לכתוב לי בפרטי, זה המייל שלי: