אני מאוהבת! לא, לא תמיד זה היה כך.
אני מורן, בעלת בלוג האימהות וההורות האינסטגרמי ima.moran, ומנהלת את קבוצת הפייסבוק “עיבוד לידה ביחד – מדברות על חווית הלידה האימהות שאחרי“.
אני אשתו של אוהד, החבר הכי טוב שלי (אנחנו ביחד מאז התיכון, כבר 14 שנה), ואמא לאיתמר, הידוע בכינויו #איתמרפינסזההחיים.
אחרי הלידה, הייתי שבורה. פיזית וגם נפשית.
כמה שהתכוננתי, אף אחד לא הכין אותי לקושי הנפשי הזה. הרי הקושי הפיזי הוא כביכול לגיטימי… אבל גם למישהי כמוני, שמאוד אוהבת לדבר את התחושות שלה (בכל זאת– בת של פסיכולוג), לא היה פשוט לדבר עליהן.
ראיתי את אלו שילדו, שסיפרו שהן ״מאוהבות״. יושבות בבתי קפה, הולכות לחוגים, מתנהלות בחיים החדשים שלהן כאילו עשו זאת מאז ומתמיד. כאילו נולדו להיות אימהות. ואני? לא הבנתי איך אפשר.
איך הן מצליחות בכלל לאהוב מישהו שמפריע להן לישון? איך שגרת החיים יכולה להשתנות מקצה לקצה? ואני, צריכה פשוט להסתגל אליה? איך אפשר להתחבר כל כך לתינוקי שאני מכירה כל כך מעט זמן?
והקטנצ׳יק… רק אוכל, ישן, ואפילו חיוך עדיין לא מחזיר אליי.
הרגשתי רע. למה אני לא מצליחה להתחבר אליו? להיות ״מאוהבת״? אפילו עברה לי בראש המחשבה שהוא מסכן שהוא נולד דווקא לי. אולי אמא אחרת הייתה עדיפה? אולי לא אצליח לאהוב אותו לעולם? ואיזה חיים אלו ללא אהבה של אמא?
איזו מן אמא אני? ובכלל, אולי אני עדיין לא באמת מוכנה להיות אמא? נכון, אני ואוהד כבר כל כך הרבה שנים ביחד, אבל אולי האימהות הייתה מוקדמת לי בשלב הזה בחיים?
ניסיתי להניק, הוא לא רצה. שאבתי, הוא לא רצה.
הייתי פצועה, דיממתי, וישבתי בכל יום 3 פעמים ביום למשך שעה, כדי לשאוב. אבל הכמות? מזערית. וכאב כל כך. והרי לפני הלידה הלכתי לקורס הנקה, כתבתי הכל! באמת! נשבעת!
אבל ברגע האמת, כלום לא עזר, העולל לא רצה לינוק! ומה ששאבתי, פשוט לא הספיק.
שבועיים כאלו, שבועיים של סבל מהול בבלבול. לא הבנתי את המצב החדש שהחיים זימנו לי.
בכיתי המון. המון! הגוף מחלים, אני חלשה, והלידה הקשה שעברתי עוד מהדהדת לי בראש.
זו הייתי אני, ששכבה שם בין החיים והמוות, והנה אני כאן, בבית, צריכה לטפל ביצור הזה שיצא ממני.
אחרי שלושה שבועות של ימים טרופים, בהם הרגשתי שאני חיה חיים של מישהי אחרת, יצאתי מהבית!
חברה הכריחה אותי להגיע איתה לחוג עם הילד (ותודה על כך!). לאחר הרבה התכוננות נפשית, הגעתי לשם. המומה מזה שיש חיים בחוץ. שהחיים המשיכו. שהשמש זורחת.
משם, זה כבר היה יותר פשוט.
התחושות הקשות התחלפו בתחושת סימפתיה קלה לעולל, ואחרי שלושה חודשים אני זוכרת שאמרתי לבעלי: ״ניראה לי שאני אוהבת אותו״.
אחרי שנתיים שבהן ההורות הפכה לי טבעית, הרגשתי שמשהו בפאזל עדיין חסר. שאני זקוקה לדבר עם מישהי על מה שעברתי שם בחדר הלידה. אז פניתי למישהי שעושה עיבוד לידה. כן. יש מישהי שזה (אשכרה!) התפקיד שלה.
הרגשתי, שכדי לנקות מעצמי משקעים מהלידה, וכדי שאוכל להיות יותר שלמה באימהות שלי, אני חייבת להבין מה עבר עליי שם. בלידה הזו. עם איתמר.
זה אולי מרגיש קצת מביך לחלקנו – כי הרי אני חיה ונושמת , ויש לי את המתנה הגדולה ביותר בידיי, וזה מה שחשוב, לא? אז כן. אבל לא רק.
החלטתי שאני רוצה לעשות שימוש בפלטפורמה המדהימה הזו ובעוקבות שלי, ולהפיץ את העובדה שבכלל יש דבר כזה. וזה דבר מדהים. עיבוד לידה.
אז מידיי פעם, אני משתפת בבלוג שלי באינסטגרם, חלקים מהטיפול, ורגעים מהלידה שאני חוזרת אליהם. יש הרבה רגעים שהשאירו בי ממש צלקות פיזיות, ובעיקר נפשיות. וזה דבר מטורף מה שאנחנו עוברות. והרי זה באמת אחד האירועים המכוננים שיש בחייה של אישה. ולא תמיד זה קורה כמו שאנחנו רוצות ומייחלות. ולפעמים זה אפילו משתבש.
ולפעמים קצת לא נעים להודות, שהדרך שעברנו כדי להביא את הפלא הזה, בדמות ילדון מתוק– היתה קשה. ולפעמים גם קשה מידיי. כן. מידיי.
אז אני שמה את זה כאן– את הידיעה, שיש מקום לדבר על זה. וזה לא עובר, גם שנתיים אחרי, ולפעמים גם חיים שלמים– עד שלא מחליטים לחטט בזה שוב.
ואני שמחה בשבילי שאני עושה את זה. ואני שמחה בשבילנו, נשים, שיש דבר כזה.
מזמינה אתכן לכתוב לי אם מרגישות שמעניין אתכן עוד.
ובכלל להצטרף, לשתף ולספר את עיבוד הלידה שלכן…
נשיקות, מורן.
פייסבוק –https://www.facebook.com/groups/987111641652190/?ref=share
אינסטגרם – https://instagram.com/ima.moran?igshid=s1kbqhdiokn2
